בשנת 70 לספירה, לאחר כשלון המרד היהודי, החריבה האימפריה הרומאית את בית המקדש השני, וסיימה בכך את התקופה השנייה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. באלפיים השנים שמאז, היהודים ייחלו בדבקות לכינונו המחודש של בית המקדש. כפי שהיהדות הרבנית המשיכה את ההדרכות והמעשים הדתיים  מדור לדור, כך החלום לבניית בית המקדש נשא את התקווה העליונה שיום יבוא וה', האל האחד, ימלוך שוב על הארץ.  

לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר החלום להקמת המקדש נראה קרוב יותר מאי פעם מאז חורבן המקדש השני, דווקא היהדות דהיום מחזיקה בעמדה מעניינת לגבי המקדש המורכבת משלוש השקפות סותרות:

1. אנו מתפללים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", כפי שעשו יהודים לאורך אלפים שנה מאז חורבן הבית השני.
2. יהודים דתיים וחילוניים כאחד גורסים כי עניין בניית המקדש אינו חשוב עוד בימינו.
3. בתת הכרתנו המשותפת קיים חשש ניכר שהעלאת נושא המקדש תוביל בהכרח לעימות על המקום, בין המקדש וכיפת הסלע.[1] למרות שאף יהודי לא יעלה על דעתו להקים את המקדש תוך גרימת הרס או אלימות, דבר המנוגד להלכה,[2] הדבר אינו מבטל את החשש מהסיכון העצום לכל במידה ונושא המקדש יעלה לדיון.

 עמדות סותרות אלו, המשולבות עם חששות נסתרים הנדמים מסוכנים מדי אפילו כדי להרהר בהם בגלוי, אינן דבר זר למחשבה האנושית. עם זאת, בנוגע למקדש, התכחשות לנושאים העומדים ביסוד העניין אינה מועילה. השאיפה היהודית ההיסטורית להקמת המקדש, שהינה עמוקה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, ומאידך, חששותיהם של המוסלמים (אף שאינם מוצדקים), שהשאיפה יהודית זו עלולה יום אחד לסכן את המבנים המקודשים להם על הר הבית (בפי המוסלמים, "אל חראם אל שריף" דהיינו "המקודש והנעלה"), מזינים תמידית את העימות במזרח התיכון שבעקבות כך נראה כה בלתי פתיר. אך גם זאת אנו יודעים מהניסיון האנושי, שלעיתים, כאשר פחדים מודחקים צפים ועולים על פני השטח לבדיקה יסודית, הפתעות נפלאות יכולות להתרחש.

החזון המוצג בציור ובמאמרים הינם תוצאה של חמש שנות מחקר הלכתי על המקדש בתקווה שתובנות חדשות יובילו לדרך חדשה לפתרון הסתירות ולפריצת המבוי הסתום. לפי התלמוד, ישנה חובה ללמוד את נושא המקדש ובניינו ולכן אנו מאמינים שהציור והמאמרים המוצגים כאן, המאפשרים לימוד זה, תורמים לדיון, גם אם לא הכל יסכימו למסקנותיהם.

הציור המציג את החזון מראה את בית המקדש בנוי בסמיכות של שלום למבנים המקודשים לאסלאם על הר הבית ולכנסיות הנוצריות בירושלים. כפי שנסקור להלן, חזון זה מבוסס על תובנות מפתיעות אך מבוססות מהמחקר ההלכתי שנערך.

לפני שנמשיך, חשוב להבהיר נקודה מרכזית. חזון זה, הגם שהוא מבטא כבוד עמוק לאנשים ולמבנים המקודשים לנצרות ולאסלאם, אינו מבטל את החלומות היהודים או בוחר מיקום שני במעלה לבית המקדש. חזון של שלום זה אינו נושא אופי של פשרה, אלא אדרבה, של מימוש מלא ורדיקאלי של משימתו של העם היהודי ומטרתו הבסיסית של המקדש. במהלך המחקר שנערך, סדרה של תובנות מפתיעות הראו לפתע שהר הבית, לא רק שאינו מבטא בעיה בלתי פתירה, אלא יכול לספק הזדמנות מרגשת ליהודים, מוסלמים ונוצרים לחזור לחובה היסודית, המשותפת לכולנו, ולמלא אחר הנבואה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

החזון המוצג כאן מתבסס על המאמרים המתומצתים להלן:

סמכות הנביא בקביעת מקומו של בית המקדש -  מסורת מבוססת, ארוכת שנים, גורסת שהמקדש חייב להיבנות במקום שעליו נבנו בתי המקדש הראשון והשני, ואשר לפי המקורות ההיסטוריים מקום משוער זה היה במקום שעליו ניצבת כיום כיפת הסלע. אולם, במאמר זה מוצגים טיעונים הלכתיים משמעותיים ולפיהם לנביא יש תפקיד חשוב בקביעת מקום המקדש על הר המוריה, ובסמכותו לציין מקום לבית המקדש אף אם מדובר על מקום שונה מהמקום המשוער לפי המסורת, ולקבוע שזהו המקום שה' רוצה שהמקדש יבנה עליו. גרסה קצרה יותר של המאמר פורסמה ב"תחומין", כתב העת ההלכתי המוביל בישראל.[3]

המקדש האוניברסאלי -  מתפילת המלך שלמה בעת חנוכת הבית הראשון ("הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא" אשר "בא והתפלל אל הבית הזה"[4]), דרך דברי הנביאים (כדוגמת "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[5]) וכפי שמתואר במקומות רבים בתלמוד וממקורות היסטוריים, נראה חזור והדגש כי המקדש היהודי נועד מראשיתו לשאת את שם ה' לעולם כולו, לא רק ליהודים. תפקיד המקדש עבור הגויים גלוי ומפורש במקורות רבים הנסקרים במאמר, ומראים בין השאר כי לא רק שהותר לגויים לעלות להר הבית, אלא גם הם הורשו לקחת חלק בעבודת הקורבנות במזבח שבמקדש. 

יחס היהדות אל האסלאם -  במאמר זה סיכמנו את גישת הרוב ביהדות, של רבנים לאורך הדורות, שדת האסלאם מוגדרת כמונותיאיסטית, ושמאמיניה אינם עובדי עבודה זרה, והמבנים המקודשים לה מותרים למעשה בתפילה ליהודים.

אנו מציגים גם מאמר רביעי, יחס היהדות אל הנצרות, שמציין מדוע, לאור דברי הרמב"ם להלן, יש לכלול גם את הדת השלישית אשר שורשיה נטועים בירושלים כאשר דנים בתפקיד המקדש לשאת את שם ה', האל האחד, לעולם. למרות שבמבט ראשון ללא ספק יקשה לחלק מהיהודים לקבל את הדבר לאור היסטורית הרדיפות מצד הנוצרים, אולם בחינה מדוקדקת יותר תגלה שאותה אימפריה רומאית סחטנית שטבחה באלפי יהודים ונוצרים ואף החריבה את בית המקדש, סילפה בדרכים שונות את סיפור חייו והדרכותיו של רבי יהודי מונותיאיסטי במאה הראשונה לספירה, תוך יצירת עוינות ובלבול ליהודים ונוצרים כאחד מאוחר יותר.

מאמר נוסף המוצג כאן נכתב בידי חוקר מוסלמי - ביית אל מקדיס: זווית מוסלמית. במאמר זה נידונים עניינים שונים וביניהם הגישה המוסלמית לפיה נבואתו של מוחמד משלימה את הנבואות היהודיות והנוצריות, ולכן האסלאם מציג מסר רחב היקף הכולל את כל הנבואות לפניו. למעשה, לפי פרשנים שונים, המסע הלילי הפלאי של מוחמד לירושלים (אל איסרא) ועלייתו לשמים מהר הבית (אל מראז') מסמלים את אחדות הנבואות והאמונות.

גם מי שמקבל את המסקנות העיקריות בנוגע לסמכות הנביא לבחור מקום להקמת המקדש על הר המוריה, יכול לשאול מדוע שנביא יבחר מקום שונה מהמקום הידוע במסורת. למרות שאין כח באדם לעמוד על דרכי ה', היהדות תמיד הייתה פתוחה להעלאת מחשבות ורעיונות. בהקשר זה, קביעה כזו על מקום שונה למקדש על ידי נביא יכולה לנבוע מאילוצים שהתחדשו ואף מהזדמנויות אשר נפתחו כתוצאה מיצירת שתי הדתות הנובעות מהיהדות לאחר חורבן בית המקדש. לפי הרמב"ם, התפתחויות אלו הינם אימננטיות לתוכנית אלוהית:

"וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד' (צפניה ג ט)".[6]

בזמנינו, ניתן לומר שהשלכה אחת הנובעת מהתפתחויות היסטוריות אלו, היא שהקמת המקדש לא תפגע במבנים המקודשים לאסלאם, למרות שהמקדש יבנה שלא על מקומו המקורי המשוער. כיוון שהיהדות רואה את האסלאם כדת מונותיאיסטית, אין לפגוע במבנה מקודש לאסלאם, ואסור לחלוטין לעשות מעשה אפילו בעל מראית עין של אלימות בהקמת המקדש. על דוד המלך נאסר לבנות את המקדש מכיוון שהיה מעורב במלחמות,[7] וכן אין להשתמש בברזל, מתכת שממנה מייצרים כלי מלחמה, לבנות את המזבח,[8]  והדבר מדגים כמה משמעותי האיסור הזה בהלכה היהודית.

מאידך, האפשרות שבית המקדש ישפיע ויגלה את שם ה' לגויים קיבלה משנה תוקף ביהדות ולכן אפילו גויים עובדי אלילים הורשו להקריב קורבנות במקדשים הראשון והשני, מתוך אמונה שאפילו עובד אלילים יושפע מעוצמת המפגש עם האמונה באל האחד.[9]  האפשרות להקים מקדש בשכנות של שלום למבנים המקודשים לאסלאם ולנצרות שימשכו אליהם מיליוני אנשים לא יהודיים, ויתרה מכך, אנשים מדתות שינקו מהיהדות לפי התוכנית האלוהית, הינה בעלת השלכות מרחיקות לכת שאף גוברים על מסורות מקדמת דנא, כאשר נביא יחליט על המקום אשר נבחר ע"י ה' למקדש שיבנה מחדש.[10]

במידה ונביא יקבע את מקום המקדש לאור הציור המוצג, ניתן יהיה לקוות, לאור התוכנית האלוהית שהתווה הרמב"ם, שהקמת המקדש תיצור שינוי מהותי באסלאם ובנצרות שיוביל למימוש הנבואה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". שינוי מקביל ביהדות יתמקד גם במימוש נבואה זו אך גם בחובה היהודית לתיקון עולם דרך האמונה באל האחד השייך לכל, ושינוי זה יהיה מהותי ביותר אף הוא. ובקשר לרעיון הקרבת הקורבנות, אשר יהודים מודרניים מתקשים ביותר לקבלו, יש לומר שפרשנים נחלקו האם תהיה הקרבת קרבנות במקדש העתידי[11] – שהרי התפקיד המרכזי של המקדש הוא לתקן עולם לקראת מימוש נבואה זו, בנשיאת שמו של ה' ובהמלכתו לעמים כולם, ומשימה זו שייכת יותר מתמיד בימינו אלה. 

בתלמוד נאמר "כל דור שלא נבנה המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".[12] בהעדרו של המקדש היום, לא נותר לנו אלא לקוות שדרך מחקר זה, גם אם הדעות יהיו חלוקות בקשר לרעיונות המוצעים בו, נוכל להתחבר לניצוץ קטן של כוחו הגאולי של המקדש. וכן, בהינתן תפקידו האוניברסאלי של המקדש, אנו מזמינים יהודים ולא יהודים כאחד להשתתף עימנו בדיאלוג זה, ובדרך צנועה זו לעזור למלא את החסר המשותף לכולנו של העדר המקדש.

כנקודת פתיחה לתהליך הלימוד המשותף, נקווה כי יהודים, מוסלמים ונוצרים יגיעו להבנה שהדרך הקודמת של ראיית הר הבית כמקום של תחרות מתמדת על כל פיסת מקום אינה אלא הנצחת דרכיה של האימפריה הרומאית וממשיכי דרכה בהיסטוריה אשר הרסו את המקדש, השאירו אחריהם מורשת של פירוד ואלימות, ושהרגו אלפים של יהודים, נוצרים ומוסלמים. יתכן ונוכל להתחיל את תהליך הגאולה, המוביל לשיבתם של יהודים, מוסלמים ונוצרים לאמונה באלוהים המשותף לכולנו על ידי השלכת המורשת של האימפריה הסחטנית הזו שפגעה ופרדה אותנו, ובעזרת דיון באפשרויות לבטא את הכרתנו באל האחד כך ששמו יינשא במקום מרכזי לכולנו, בהר ה' הקדוש.

בשיר השירים מסופר על האשה המחכה לבוא אהובה, אך מהססת כאשר הוא מגיע ועומד אחר דלתה.[13] יתכן ואנו רואים בעיה ועימות במקום הר הבית, רק מכיוון שחזון המקדש שלנו הוא מצומצם ומעוצב לפי פחדינו. זה הזמן לפתוח את הדלת לרווחה ולאמץ את האפשרות השלמה הזו למימוש מלא של הציווי האלוהי לעם היהודי ולעולם כולו דרך חזון זה של שלום, שבו בית המקדש יתרום לשינוי כללי אצל יהודים, מוסלמים, נוצרים והעולם כולו, לעבודת אלוהים של ה', האל האחד. הבה נפתח יחד את הדלת לקראת מימוש נבואת זכריה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד."[14]